הדין הישראלי הוא דין יוצא דופן בנוף המערבי. בעוד שרוב המדינות, באירופה או מעבר לים, השתחררו מעולה של הכנסייה וקבעו לעצמן חוק אזרחי חילוני, הרי שבישראל הדין משלב בהרמוניה, ויש שיגידו בקקופוניה, בין הדין האזרחי לדין הדתי. השילוב נעשה באופן הבא – רוב רובם של ענפי המשפט מוסדרים בדין האזרחי, אך ענייני מעמד אישי מסורים לדין הדתי.
בימי המנדט הבריטי, אכן כל ענייני המעמד האישי היו מסורים לדין הדתי ונשפטו אצל אנשי דת, ככתוב בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה, נשאר הסעיף על כנו אך נוכו ממנו מרכיבים רבים. כתוצאה מכך, כיום, רק ענייני נישואין וגירושין מסורים לדין הדתי ונידונים בבית הדין הרבני, כקבוע בחוק שיפוט בתי דין רבניים, סעיפים 1 ו-2. כעת נבאר כיצד הקדמה זו מתקשרת לעילות הגירושין.
בניגוד למסורת הקתולית ולמסורות דתיות נוספות הרואות בגירושין חטא ואיסור חמור, ההלכה היהודית מתירה לזוגות להתגרש ובמקרים מסוימים אף מעודדת אותן לעשות כן. אולם זהו לא ההבדל המשמעותי ביותר בין היהדות לבין הדתות האחרות. ההבדל המשמעותי הוא זה המעורר את שהצורך בעילות גירושין.
ברוב הדתות וכן בחקיקה האזרחית המודרנית, הסמכות לחתן או לגרש זוג מסורה לאיש הדת, לשופט או לנציג שלטון החוק. הוא זה האומר את המילים "אני מכריז עליכם כעל בעל ואישה" וכן מכריז על הזוג כגרושים במקרים הפוכים.
לעומת זאת, היהדות מותירה את הסמכות לנישואין ולגירושין בידי הזוג בלבד. מדינת ישראל אומנם מחייבת נוכחות של רב מחתן בחתונה ומתן גט בבית הדין בלבד, אך משורת הדין אין צורך בכל אלו. לרב או לדיינים אין סמכות, ברוב רובם של המקרים, לקדש או לגרש זוג.
במבט ראשון, ניתן לחשוב שהשיטה היהודית מסייעת לזוגות. לא כופים עליהם תכתיבים חיצוניים אלא הסמכות בידיהם שלהם. אולם במבט מעמיק יותר, מתגלות המורכבויות הקשות שיוצר מצב זה. כתוצאה מחוסר יכולתם של הדיינים להכריז על זוג כגרושים, נוצרת מציאות עגומה בה גברים מונעים מלתת גט לנשותיהם ומעגנים אותן. כמו כן, קיימות נשים המסרבות לקבל את הגט מידי הגברים ונמצאו הגברים עגונים. משמעות העיגון היא הישארות שלא מרצון בקשר נישואין וחוסר יכולת להינשא מחדש.
בית הדין אמנם אינו יכול להכריז על זוגות כגרושים, אך הוא מוסמך לפסוק כי חובה על זוגות להתגרש. במידה ומי מהצדדים יסרב לקבל על עצמו את פסק הדין ולמסור או לקבל את הגט, יוטלו כנגדו סנקציות עיקשות שלרוב יגרמו לו לקבל את מרות בית הדין.
למעשה, ישנם שלושה צווים שבית הדין רשאי להוציא תחת ידו. צו לפיו מצווה להתגרש, צו לפיו חובה להתגרש וצו לפיו כופים את הזוג להתגרש. עוצמת הסנקציות שיוטלו על הסרבן תלויה בסוג הצו. בית הדין ינפיק צו שכזה, רק בהתקיים אחת מעילות הגירושין. גם חומרת הצו – צו מצווה, חובה או כפייה, תלוי בחומרת עילת הגירושין הקונקרטית.
ישנן מספר עילות גירושין, המשפיעות, כאמור על הצו שיוציא בית הדין. עילות הגירושין מתחלקות לעילות גירושין העומדות לימין האישה, ועילות גירושין העומדות לימין הגבר.
סל עילות הגירושין הראשון המצוי בארסנל של האישה הן התנהגות לא ראויה או גסה מצד הבעל, אלימות, כמובן, מצד הבעל, מתנהג כפושע – דהיינו התנהגות ממושכת לא מוסרית דוגמת בגידה וכדומה. עילות גירושין אלו הן עילות חמורות יחסית. ככל שתוכח התקיימותן, ניתן יהיה לדרוש צו לכפיית גט או לכל הפחות חיוב גט.
סל עילות גירושין נוסף הוא אי מילוי חובות הבעל כלפי אשתו. כל גבר יהודי חב לדאוג לאשתו לשארה, כסותה ועונתה, כלומר מזון, לבוש וקיום יחסי אישות. אי עמידה במילוי החובות, מהווה אף היא עילת גירושין. גם כנגד גבר שלא עומד בחובות אלו, יוכל בית הדין להוציא צו חיוב גירושין. בנסיבות קיצוניות, גם כפיית גט תישמע סבירה.
סל עילות הגירושין האחרון של האישה, הוא סל המומים בבעל. אם הגבר סובל ממומים מהותיים המשפיעים על חיי הנישואין, תעמוד לימין האישה עילת גירושין. שני המומים הקלאסיים ביותר הם מוכה שחין – דהיינו מחלת עור קשה הגורמת לאישה להירתע מהגבר ולהימנע מאינטימיות ומגע אתו, ועקרות – ציפייה לילדים נתפסת כציפייה לגיטימית מצד האישה וחוסר יכולת של הבעל לממש אותה מהווה עילת גירושין.
עם זאת, יש לדעת כי מום עליו ידעה האישה מראש ומחלה עליו לא יהווה עילת גירושין. לכן, עקרות עליה ידעו הזוג מראש לא תצדיק בהכרח גירושין בשלב מאוחר יותר. כמו כן, לרוב ייפסק רק צו מצוות גירושין בגין עילות גירושין אלו, ורק נסיבות חריגות יצדיקו כפייה או חיוב גירושין.
אף לימין הגבר עומדות מספר עילות. הראשיות שבהן, שיש בהן כדי להביא לכפיית או חיוב גט, הן מעשה כיעור ובגידה. בנוסף, קיימות עילות גירושין נוספות כמו עוברת על דת יהודית, עקרות ומורדת – אישה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה באופן עקבי וממושך במיוחד. במקרים אלו, סבירה יותר פסיקת מצווה או חובה מכפייה.
יש לשים לב כי גם לימין הגבר וגם לימין האישה עומדות עילות סל, דוגמת מתנהג כפושע, מעשה כיעור או עוברת על דת יהודית. עילות הסל מאפשרות להכניס אליהן מקרים שאינם עומדים בדיוק בתנאי הרובריקות האחרות.
לכאורה, אם לא נמצאה עילת גירושין, בית הדין לא יפסוק דבר, לא יופעל לחץ על הזוג להתגרש והם יחזרו לביתם וימשיכו לחיות כנשואים. כמובן שמציאות זו אינה סבירה – זוג שהגיע לנקודה שכזו, עבר פעמים רבות את נקודת האל חזור, לפחות לזמן הקרוב, ולא יחזור לחיות בצוותא.
לכן, בית הדין נעזר בתקנת הגאון רבי חיים פלאג'י לכפיית גירושין גם ללא עילת גירושין. התקנה קובעת כי זוג שחי בנפרד במשך שמונה עשר חודשים הוא זוג שנסתם עליו הגולל ולא יחזור לחיות ביחד ולכן עליהם להתגרש. השימוש בתקנתו מאפשר לזוגות רבים שיחסיהם עלו על שרטון אך ללא עילות גירושין, בהם רק אחד מבני הזוג מעוניין בגירושין, להתגרש.
דרך נוספת לגירושין ללא עילה, או עם עילה מוחלשת במיוחד, היא טענת "מאיס עליי". האישה טוענת כי הגבר דוחה אותה והיא אינה מסוגלת לשהות עימו. אם בית הדין ישתכנע כי מבחינה סובייקטיבית יש בטענה ממש, הוא יפסוק כי על הזוג להתגרש. בהתאם לעוצמת הטענה יינתן הסעד – מצווה להתגרש, חובה להתגרש או כופים להתגרש.
נקודת מוצא נוספת עומדת לגבר בלבד ולא לאישה. ההלכה היהודית אוסרת על נשים להינשא ליותר מגבר אחד. לעומת זאת, משורת הדין, גבר יהודי רשאי לשאת שתי נשים ואף למעלה מכך. אולם לפני כ-1,000 שנים גזר רבינו גרשום מאור הגולה גזירה, לפיה אל לו לגבר היהודי שיישא יותר מאישה אחת. מאז אותה תקנה, גם גברים נישאים לאישה אחת בלבד.
אך כאשר הגבר רוצה להתגרש והאישה מסרבת בתוקף ובית הדין סובר כי הגירושין מוצדקים, הוא עשוי להתיר לבעל לשאת אישה שנייה. מדובר בהיתר נדיר מאוד ומסובך במיוחד. לשם קבלת ההיתר, על האדם לקבל את ברכתם של מאה רבנים למהלך ורק כך יוכל להשתחרר מתקנתו של רבנו גרשום מאור הגולה. אם כן, מדובר בפתרון קיים, אך נדיר במיוחד.
עילות גירושין הן סיבות בגינן מוצדק שבני הזוג יתגרשו. זוג רשאי, כמובן, להתגרש בהסכמה גם ללא התקיימות עילה אך בית הדין לא יפסוק כי עליהם להתגרש ללא התקיימות עילת גירושין. שכרו עו"ד מקצועי לדיני משפחה שיסביר לכם איזו עילת גירושין עומדת לרשותכם, והשתחררו מנישואין כופים. בהצלחה!
